בשנת אלפיים ועוד שלוש, הגיעו ארבעה:

אחד בוש, קמל בשל קריש דם ונשר.

אחד מלו, לא שינה עורו והונשר.

אחד, קינג, ינסה עוד לשבור את ג'באר.

והאחרון, וויד. האהוב עליי מכולם, אך גם הוא יודע שהכל נגמר.

בטניס, עוד ספורט חביב עליי, יש משמעות עמוקה מאד ל-Head to Head – יחס הנצחונות וההפסדים בין שני שחקנים, ואכן כך הגיוני למשחק אינדבדואלי.

בכדורסל, זה מעולם לא היה המצב. אחרי הכל, מדובר במשחק קבוצתי ועל כן אין משמעות של ממש למצ' אפ האינדבדואלי. ועם זאת, פה ושם יש כמה דוגמאות למאבקים אישיים של ממש. בירד מול מג'יק כמובן כדוגמה הבולטת אי פעם. ראסל מול ווילט כדוגמה מתקופת השחור לבן, וגם מייקל ג'ורדן (מול אייזיאה, מול רג'י, מול אייברסון), וינס מול אייברסון, האקים מול האדמירל, ואולי במידה מסוימת גם לברון מול דוראנט.

אבל לעניינו, לברון מול וויד, ואתם לא תאמינו כמה שזה קרוב. זה התיקו בין השניים לפני המשחק. תיקו אותו לברון הצליח לשבור רק במשחקו האחרון מול חברו הטוב והפנומן.

עיניכם הרואות, 30 משחקים שיחקו חברי הקבוצה לשעבר ביניהם עד היום. ורק היום סוף סוף נשבר התיקו. כן, לברון הוא הקינג, מלך העולם, והשחקן הגדול של דורו. אבל וויד היה במשך שנים רבות הסגן הבלתי מעורער, עד אשר הפציעות גמרו לו את הסיפור כסופרסטאר של ממש, והותירו אותו שוב ורצוף, אבל עדיין שחקן כדורסל נהדר, בגלל האינטליגנציה והאלגנטיות. לוויד בשיאו היה שילוב באמת בלתי אפשרי בין יכולת החדירה של ג'ורדן הצעיר והדרים שייק של אולג'ואן (כן, כן, ממרומי ה 1.90 וקצת שלו).

ואם כבר וויד כגבוה. האיש הוא לדעתי, ס"מ לס"מ, אחד החוסמים הגדולים בכל הזמנים, עם שש עונות מעל חסימה למשחק. הנה למשל, שניים רלוונטיים במיוחד.

כאילו וויד אומר לכולנו – ספרו לי עוד על פדרר ונדאל. כאן זה המשחק של הילדים הגדולים.

אחד על אחד בין שני הסופרסטארים האדירים, וויד מוביל במספר לא מבוטל של קטגוריות, גם אם לברון מוביל ביותר. אין שום ספק שבראי ההיסטורי לברון נמצא הרבה לפני וויד. אבל באותה מידה יש מעט מאד שחקנים שנמצאים לפני וויד.

במשחק היום, לפחות ברמת הקרב ברור שזה לא כוחות, למרות שברבע השלישי וויד פתאום קלע 8 נקודות, ונראה כמעט כמו וויד של פעם (גם הודות להגנה רופפת יחסית של הלייקרס בדקות האלה). לברון, הקינג, איירון מן, בכל זאת קצת יותר טוב, גדול, בריא וחזק, ועדיין אולי השחקן הטוב בעולם. וויד הוא איש מבוגר, שמדבר כמו איש מבוגר וכבר מחכה לפרישה הבלתי נמנעת בסוף השנה.

אבל בניגוד להרבה כוכבים מזדקנים אחרים שהגיעו לקבוצות על תקן המבוגר האחראי ולא תמיד היו כאלה, או לחילופין לא נתנו תרומה של ממש, הרי שוויד ממש לא כזה. מיאמי רדפה אחרי הזקן וביקשה ממנו להמשיך שנה נוספת דווקא כדי לתת השראה, ווינריות ויכולת לחבורת הצעירים שלהם. ואכן, מיאמי, אחת הקבוצות האפורות בנ.ב.א ללא שום ספק, היא גם אחת הקבוצות הממושמעות בה. מעט כשרון אבל הרבה יכולת, כששחקני האסל והגנה מפתחים כישורים התקפיים והופכים לשחקנים שלמים למדי. כזה הוא ג'וש ריצ'רדסון, וכזה הוא גם שחקנה הטוב ביותר במשחקה של מיאמי היום – ג'סטיס ווינסלו במה שאולי היה משחק חייו עד היום.

אין למיאמי שחקנים מבריקים באמת, אבל נדמה לי שהסיבה שגם אין בה שחקן שלצד כמה מהלכים היי לייט עצומים, גם עושה שטויות בקצב (כן, לונזו, אני מדבר עליך), יכולה להיות תלויה גם בוויד, לצד ספולסטרה כמובן.

ואם כבר ספולסטרה, המאמן הבאמת מצוין הזה התייחס לוויד ומעמדו כשהוא אומר שהסיבה בגללה הוא מעלה את וויד מהספסל, היא כדי לשמור על ספולסטרה מעצמו – וכדי שהוא לא ייתן לוויד לשחק 40 דקות במשחק. כי כך, יש לו "פור" של 6-7 דקות.

וכמובן, בין שאלות על קוזמה ועל לברון, גם וולטון שנבחר באותו דראפט עם שני הפנומנים, נדרש לשאלת ווייד, לברון והמיתולוגיה שאופפת את הנושא. כשהוא אפילו מביע רגשות מעורבים מעט על כך שוויד פספס את השלשה האחרונה. אחרי הכל, הסיפור פוספס, אבל לפחות הניצחון הושג.

ההעלאה שלו מהספסל בהחלט מבליטה שחקנים חביבים אחרים במיאמי. הקבוצה עם הכי הרבה סווינגמנים טובים בליגה, ובעיקר את ג'סטיס ווינסלו ואת ג'וש ריצ'רדסון, גם אם השני לא היה טוב במיוחד היום. מבחינתי, העובדה שוויד בגילו שווה כל כך הרבה לקבוצה, מדהימה אם זוכרים שפרט לשניים שכבר הזכרתי, יש גם את מקגרודר, ואפילו שניים – טיילר ג'ונסון ומומחה השלשות ווין אלינגטון שלא שיחקו היום כלל. אולי כדי להעצים את הנרטיב של וויד.

אך למרות שלברון מול וויד היה הסיפור המרכזי היום, האמת היא שהמשחק עצמו הבליט שני כוכבי עתיד.

מהצד האחד, בספסל של לברון –  קייל קוזמה ומוסר העבודה שלו. אתוודה, אני לא כל כך האמנתי בו בתחילת העונה הקודמת, והיה נדמה לי שהוא עוד שחקן עם יכולת התקפית מדהימה אבל מישהו שייעלם ברגע שיקלטו שאין לו יותר מזה. אבל היום? שלשות, חדירות, 33 נקודות ומנהיגות של ממש. האיש הוא לא הכי אתלטי בעולם (בחימום, הוא ניסה לעשות כמה תרגילי דאנקים כולל העברה בין הידיים וכאלה… נגיד רק שזה היה קצת שאפתני מדי בשביל היכולות שלו). במשחקים קודמים הוא גם הוכיח את עצמו כמוסר עצום, אם כי וולטון דיבר על כך שלדעתו היום יתכן שהוא לקח על עצמו קצת יותר מדי. ועדיין – לאיש יש סט כלים שלם, והגנה משופרת.

על הספסל של וויד, הופיע ג'סטיס ווינסלו. בחור גדול מימדים וחזק שהגיע לנ.ב.א על תקן שחקן הגנה עצום שהוא לכאורה גם קצת נגמר. תחשבו מייקל קיד גילכריסט. ועם זאת, השיפור של מדי שנה, ולמרות פציעות בעבר, מדהים. בשלושת המשחקים האחרים הוא לא יורד מ – 20 נקודות, והיום הוא הגדיל לעשות עם שלשות נפלאות, חדירות, והגנה טובה, גם על לברון. אם מדברים על מוסר עבודה של שחקנים שהכשרון שלהם לא נמצא בהכרח בסקאלה של לברון (או נניח, אינגרם) – הרי שהן ווינסלו והן קוזמה מוכיחים שאולי לברון ווויד הם העבר+הווה. אבל הם עצמם העתיד.

אבל לקוזמה היה את לברון בשיאו, ולווינסלו היה את וויד בשנת פרישה, ולמרות שהמשחק היה צמוד לכל אורכו ובדקות רבות אף מיאמי הובילה, היתה זו הלייקרס שניצחה בשיניים 105-08 לאחר שתיים וחצי דקות סיום מאד לוחצות ולחוצות. אך לברון (שפספס ט"ד בגלל ריבאונד אחד, וסיים עם 28 נק' ו 12 אס') קלע את נקודות העונשין הנחוצות, ואילו וויד וווינסלו בצד השני החטיאו שלשות קריטיות.

ו-ווייד?

וויד עצמו הבין את גודל המעמד, ונדמה לי שלכן הוא לקח על עצמו יותר משהוא לוקח בדרך כלל. 7-0 מהשלוש הוא מספר נדיר עבור שחקן שבמשך שנים לא אהב לזרוק משם, ורק בשנה או שנתיים האחרונות עושה את זה מעט. הוא אמנם התחיל את המשחק חלש ואנמי, אך לקח על עצמו יותר ויותר ככל שהמשחק הגיע לשלבי ההכרעה. בסופו של דבר הוא סיים עם 15 נקודות, כולן במחצית השניה. החטאת השלשה הכמעט בלתי אפשרית האחרונה, עם כמה שניות לסיום המשחק הייתה שוברת לב במיוחד. אבל לא תמיד לסיפורים יש סוף טוב.

וברקוויאם, וויד מדבר על הכל. על ג'סטיס ועל לברון ("I am a regular athlete, he's a super duper athlete") ועל עצמו בראיון שהוא גם סוג של הגות פילוסופית. ובכלל, וויד הוא אחד המרואיינים היותר אינטליגנטיים ומשעשעים שיצא לי לשמוע עד היום בנ.ב.א.

ריספקט!